חוה זינגבוים הייתה בת 15 בלבד, כשהבינה שהיא צריכה לקחת את גורלה בידיה – כי אף אחד אחר לא ידאג לה. "אמא שלי הייתה חולת נפש, ואבא ניצול שואה. הם התגרשו, ויום אחד ישבתי עם אבא שלי על ספסל ברחוב דיזנגוף, והוא אמר לי: 'תראי, חוה, את לא יכולה לחזור הביתה'. מאז התגלגלתי שנתיים מחברה לחברה, כי לא יכולתי לגור עם אמא שלי. פשוט לא היה לי בית", היא מספרת.

כשהייתה בת 17 בלבד, פגשה את בעלה מוטי, וכשהייתה בת 18, הם נישאו. לאחר כמה שנים, כשהם הורים לשתי ילדות קטנות, עברו חוה ומוטי להתגורר בארה"ב. "מוטי היה חזן, ואחת מנשות החזנים בניו-יורק הציעה לי ללמוד קוסמטיקה. אמרתי לה שאני יותר בכיוון של פסיכולוגיה, אבל היא אמרה לי שזה תחום מדהים ושאוכל לעבוד מהבית. לא ממש ידעתי אנגלית, אבל התאמצתי, למדתי, ועברתי את המבחנים הממשלתיים.

בהמשך גיליתי שנפתח קורס קוסמטיקה רפואית בבית חולים בטקסס, ולמרות שזה היה יקר והייתי צריכה להתרחק מהמשפחה, הלכתי על זה. עברתי במחלקות אונקולוגיות, פסיכיאטריות, במחלקת כוויות קשות", זינגבוים נזכרת. "חזרתי עם ההבנה שלקוסמטיקאית תפקיד חשוב בהשלמת עבודת הרופא. פתחתי קליניקות לקוסמטיקה רפואית בבית החולים, פיתחתי חומרים טיפוליים – והייתי מהראשונות שעסקו בקוסמטיקה רפואית, כשאחרים עוד התמקדו בעיסוי פנים".