אני אתחיל מזה שרוב החיים שלי הייתי רץ. אהבתי את התחרויות, את הריצה בפארק, הפגישות עם אנשים תוך כדי. לרוב אהבתי להתאמן לבד. זאת הייתה שעת השקט שלי עם עצמי. הייתי מתעורר בשעה 4 וחצי, וכשעה לאחר מכן הייתי מוכן כבר בפארק הירקון לצאת לאימון ריצה. גשם, סופות, זה בכלל לא היה משנה – הייתי פשוט רץ. עשיתי חצאי מרתונים וגם כמה מרתונים שלמים. אז כמו שאתם מבינים הייתי לגמרי שם, מתאמן 6 פעמים בשבוע, ובתקופות יפות הגעתי ל – 100 קילומטר שבועי. שלא תבינו, בלב ובנשמה אני עדיין מרגיש רץ. אבל בפועל כמה חודשים, ואולי אני צריך להשלים עם זה ולהגיד שנים שאני פשוט לא מצליח לחזור לשיא ולשגרת אימונים ריציפה.
השעון עדיין מצלצל מוקדם, אך 6 בבוקר נראה לי כמו מפלצת, שאני דואג לכבות ולעקוץ עוד איזה שעת שינה. "איך לעזאזל עשיתי את זה פעם"?